פעמים רבות אני נקרא לכוון פסנתרים שלא כוונו שנים רבות. מיתריהם של פסנתרים כאלה נמצאים בדרך כלל במתח נמוך מאוד. במצב כזה יש לבחור באחד משני סוגים של כיוונים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, ואף אחד מהם אינו אידאלי: הכיוון האחד הוא כיוון "תיקני" שמבוצע באמצעות קולן, והכיוון השני הוא כיוון שאינו "תיקני" ושיעודו להביא את הפסנתר למצב שבו כל הצלילים יתאימו האחד לשני ללא קשר לקיומו של קולן להלן אפרט את יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מסוגי הכיוונים.

א. אם ברצוננו להביא פסנתר שמתח מיתריו ירוד לכיוון "תיקני" על-פי קולן יש לקחת בחשבון שלושה נתונים:

1. כיוון אחד איננו מספיק (עקב מתיחת המיתרים הדרסטית הנדרשת), ולכן יש צורך בכיוון נוסף בתוך 4-6 שבועות, ואף כיוון שלישי בתוך כחצי שנה.

2. קיימת סכנה לפקיעת מיתרים כתוצאה ממתיחתם הדרסטית, סכנה שקשה לחזות את שיעורה מראש.

3. קיימת סכנה אם כי קלושה מאוד להווצרות סדק/סדקים ביציקת המתכת עקב מתיחת מיתרים שכזאת, סכנה שאם מתממשת משמעותה המעשית – סוף חייו של הפסנתר.

כדי להימנע מסכנות הכיוון ה"תיקני" ניתן לבצע כיוון הנמוך מהתקן שמשמעותו שכל סכנותיו של הכיוון ה"תיקני" אינן קיימות אך יש לכיוון זה שתי משמעויות אחרות: שכיוון "נמוך" לא ישמע טוב למי שניחן בשמיעה "אבסולוטית", וכמו כן יקשה של שיתוף פעולה בין הפסנתר לכלי נגינה אחרים.

לפיכך, לאור נתונים אלו, יש לבחור תוך שיקול דעת איזה סוג של כיוון מן הראוי לבצע.