רבים ומגוונים הם כלי הנגינה המשמשים בעולם המוסיקה, ולכל כלי נגינה נכתבו ונכתבים יצירות מוסיקליות בחלקן לנגינת "סולו" וחלקן האחר לנגינה בהרכבים וצרופים מוסיקליים שונים. לרבים מכלי הנגינה נכתבו יצירות בהם הם משתפים פעולה עם פסנתר.

כל אחד מכלי הנגינה בעולם המוסיקה דורש על פי מבנהו וצורת הנגינה שבו תכונות מוסיקליות אותן נדרשים המנגנים לפתח בשנות לימוד הנגינה, וכאשר הם מנגנים בכליהם בשיתוף פעולה עם פסנתרים הם "מייבאים" אתם את אותן מיומנויות מוסיקליות שפיתחו בכליהם אל הפסנתרים וציפיות שמציאותיות בכליהם המקוריים אינן בהכרח מציאותיות כשמדובר בפסנתרים. לדוגמה, נגני כלי המיתר הקלים (כינור צ'לו ודומיהם) מפתחים עם השנים רמת שמיעה ורגישות מהגבוהים ביותר בעולם המוסיקה משתי סיבות עיקריות:
א ) הם מכוונים בעצמם את כליהם מה שמחייב פתוח שמיעה ברמה מאד גבוהה.
ב ) מההיבט הטכני בידם האחת הם מניעים את הקשת ובידם האחרת הם לוחצים על המיתרים בנקודה האמורה להפיק את הצליל המדויק.

כלומר – הם מנגנים ומכוונים את כליהם בו-זמנית. כאשר הם מקשיבים לפסנתר או מנגנים במחיצתו, הם מביאים אתם את המיומנויות שרכשו בכליהם אל הפסנתר ואז מתאכזבים קשות. שכן פסנתר איננו כלי נגינה כל-כך מדויק מלכתחילה עקב מורכבות מבנהו, ומאחר ונגני פסנתר אינם מכוונים את כליהם בעצמם ומישהו אחר צריך לבצע את הכיוון עבורם הם מזמינים שירות זה לעיתים שאינן תכופות מידי וכתוצאה מכך פסנתרים בדרך כלל אינם נמצאים במצב של כיוון אופטימלי. מי שרגיל כמו נגני כלי המיתר הקלים לרמת דיוק אופטימלית ולשיפור הכיוון כל אימת שנוצרת סטייה קלה, דינו לנחול אכזבה בנקודה זו.

לפסנתרים ישנן גם תכונות נוספות הנובעות מהיותם מצוידים בטכנולוגיה מאד מיושנת, שאינן מיטיבות עם בעלי רגישות גבוהה במיוחד. מוסיקאים שהתמחותם המקצועית היא בנגינת פסנתר, במרבית< מסגרות הלימוד אינם עוברים הכשרה ולו מינימלית בהכרת מבנהו, בעיותיו, מגרעותיו ומגבלותיו של פסנתר, מה שיוצר גם אצלם מרחב גדול לאי הבנות ששנות הניסיון מקטינות אותו במידה מסוימת. ואילו למוסיקאים שהתמחותם בכלי נגינה אחרים אין את הסיפק הראוי "לעכל" את מגבלותיו הרבות של פסנתר ולהפנים אותם.

גם לנגנים בקבוצות כלים אחרות ישנן בעיות הבאות לידי ביטוי בבואם לנגן במחיצת פסנתר. נגני כלי הנשיפה השונים יודעים שבבואם עם פסנתר הם חייבים לדרוש כיוון גבוה יותר (442 הרץ במקום 440) משום שכאשר כלי הנשיפה מנוגנים לאורך זמן הם מתחממים וכתוצאה מכך התדרים המופקים נעשים גבוהים יותר.

מאחר ופסנתר הינו כלי נגינה חשוב בהרבה הרכבים מוסיקליים, רצוי שכל נגן בכל כלי נגינה (במיוחד אלה שאינם נגני פסנתר כמקצוע ראשי אך הם בעלי פסנתרים) ידע שלכל כלי נגינה תכונות בעיות ומגבלות משלו, ושיכולות ומיומנויות שפותחו לצורך נגינה בכליהם העיקריים עלולות להיות לרועץ בבואם להקשיב או לנגן במחיצת כלים אחרים, ופסנתר, עקב מורכבות מבנהו, הוא אולי כלי הנגינה שמחייב סובלנות מרחיקת לכת של מוסיקאים, במיוחד בעלי שמיעה ורגישות גבוהים.

פעמים רבות אני נקרא לכוון פסנתרים שלא כוונו שנים רבות. מיתריהם של פסנתרים כאלה נמצאים בדרך כלל במתח נמוך מאוד. במצב כזה יש לבחור באחד משני סוגים של כיוונים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, ואף אחד מהם אינו אידאלי: הכיוון האחד הוא כיוון "תיקני" שמבוצע באמצעות קולן, והכיוון השני הוא כיוון שאינו "תיקני" ושיעודו להביא את הפסנתר למצב שבו כל הצלילים יתאימו האחד לשני ללא קשר לקיומו של קולן להלן אפרט את יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מסוגי הכיוונים.

א. אם ברצוננו להביא פסנתר שמתח מיתריו ירוד לכיוון "תיקני" על-פי קולן יש לקחת בחשבון שלושה נתונים:

1. כיוון אחד איננו מספיק (עקב מתיחת המיתרים הדרסטית הנדרשת), ולכן יש צורך בכיוון נוסף בתוך 4-6 שבועות, ואף כיוון שלישי בתוך כחצי שנה.

2. קיימת סכנה לפקיעת מיתרים כתוצאה ממתיחתם הדרסטית, סכנה שקשה לחזות את שיעורה מראש.

3. קיימת סכנה אם כי קלושה מאוד להווצרות סדק/סדקים ביציקת המתכת עקב מתיחת מיתרים שכזאת, סכנה שאם מתממשת משמעותה המעשית – סוף חייו של הפסנתר.

כדי להימנע מסכנות הכיוון ה"תיקני" ניתן לבצע כיוון הנמוך מהתקן שמשמעותו שכל סכנותיו של הכיוון ה"תיקני" אינן קיימות אך יש לכיוון זה שתי משמעויות אחרות: שכיוון "נמוך" לא ישמע טוב למי שניחן בשמיעה "אבסולוטית", וכמו כן יקשה של שיתוף פעולה בין הפסנתר לכלי נגינה אחרים.

לפיכך, לאור נתונים אלו, יש לבחור תוך שיקול דעת איזה סוג של כיוון מן הראוי לבצע.